טוב?
נכתב על-ידי DuVash ביום חמישי, 5 יולי 2007 בשעה 13:30
הרבה זמן לא כתבתי..
החיים מעצבנים מדי.. בשבילי. כל יום מחדש אני מוצאת את עצמי בשיא לחץ דם חדש.
כל יום מחדש זה מתחיל עם החדשות, ממשיך עם הכביש, מגיע לשיאו בעבודה… ואז בתקווה בבית הוא נרגע..
לפעמים בבית הוא פשוט מכפיל את עצמו.
הלחץ דם שלי.
כנראה שאני לא צריכה לתת לדברים האלה לעצבן אותי.. הרי רק לי זה עושה רע.
קצב לא יודע כמה אני עצבנית עליו, ומה דעתי עליו, ועל אולמרט שממנה את רמון חזרה לכנסת..
ורמון..! החצוף, שלא מוכן לחזור לממשלה אלא אם כן הוא יהיה שר אוצר..
לא ידעתי שהרשעה במעשה מגונה מזכה אותך בתיק בממשלה.. ועוד כזה תיק.
אולי גם אני צריכה להתחיל לאנוס אנשים. זה יהיה שינוי מרענן, כרגע זה מרגיש בדיוק להיפך.
גם האישה שנוסעת על 70 בשמאלי כי עוד 3 צמתים היא צריכה לפנות שמאלה לא שומעת מה אני חושבת עליה
גם הנהג שחושב שהכביש שלו, אז מה זאת אומרת שמישהו יהבהב לו מאחורה..?
אף אחד מהם לא יעצור לידי לדקה כדי שאני אסביר לו איך נוהגים, מה זו תרבות נהיגה.. מה שאומר שאף אחד מהם לא ישנה את ההתנהגות הזו. וכמוהם עוד חצי ממי שנמצא על הכביש. השאר הם משאיות ומוניות, לא נדבר על זה.
גם בעבודה, הכל אותו הדבר.. אבל מצד שני זו עבודה בתמיכה, טפשי לצפות שהם יהיו גאוני הדור (למרות שהמינימום של - אם אתה לא יודע לקרוא אנגלית לפחות אל תקח מחשב כף יד!!!! - לא הכי מובן להם גם).
כל העצבים האלה עוברים לי בשניות. ברגע שיצאתי מהאוטו לעבוד אני כבר לא עצבנית על הנהגים, ברגע שיצאתי מהעבודה אני כבר לא עצבנית על הלקוחות או על החברה (במקרה והייתי).
העצבים היחידים שנשארים לי יום אחרי יום, ולא עוברים בקלות שכזו הם עצבים של הבית..
וכרגע זה סוג העצבים שלי. כרגע לא אכפת לי מאף אחד בעולם, כולל כולם. באמת.
כרגע יש לי מבט בעיניים שאף אחד לא רוצה לפגוש, ושחברים טובים שלי תמיד מזכירים לי "לכבות" כשזה קורה בציבור.
והכי הכי גרוע, שמרוב שהמוח טוחן את כל השטויות האלה כמעט תמיד תהיה לי מיגרנה יום אחרי (כמו היום..)
כמעט תמיד אני לא אוכל לישון כמעט, ותמיד תמיד אני אשכח על מה בדיוק כעסתי, ואיך בדיוק הכל היה מנוסח לי בראש בדיוק ברגע שבו אני אנסה לנסח את זה במילים.
אז בוקר טוב עולם, תודה רבה. אם אלוהים במקרה בטעות כן קיים, והוא לידך, תודה לו בבקשה על יצירת "העם הנבחר"
ותגיד לו, אם אפשר, שיעשה איזה עדכון גירסה או משהו כי רובנו כאן תקועים כקופים עדיין, הגיע הזמן לשדרג לגירסת בני אדם.
"..אל תדאג, אתה ישר… זה כל העולם שעקום…" 
אה, ויום עצמאות שמח לאח הגדול ארה"ב.
קטגוריות: עבודה, עברית, יחסים, חפירות, שחרור קיטור, כללי
- שלח אל -
- Del.icio.us -
- Meneame -
- Digg - Technorati Favorites - StumbleUpon
תגובה מאת D
התגובה נכתבה ביום שבת, 7 יולי, 2007 בשעה 18:47
כן, זו תחושה מוכרת…
וגם המבט הזה בעיניים מוכר. אבל חברים שלך (וגם חברים שלי וגם אנשים בכלל), שוכחים לפעמים שכשמכבים את המבט הזה בעיניים אז מה שנשאר זה מבט כבוי. ואני מסתובב בימינו בארץ ורואה המון מבטים כבויים כאלה.
אבל זה לא חייב להיות ככה, באמת שלא.
זה נכון שאנחנו מוקפים ב99% מהמין האנושי שמסרבים לחשוב, זה נכון שלנסות לשנות משהו בעולם המקולקל ומלא החלאה הזה זה קשה ואפקטיבי בערך כמו להשתין על הצבא, אבל זה עוד לא אומר שאין ברירה אחרת.
ואל תשכחי שמדי פעם יש את האנשים האלו, שהם לא כאלה, שיש להם את הניצוץ בעיניים, לפעמים, כשהן לא כבויות.
האנשים שהם כמוך.
וחלק מהאנשים האלה מדברים בינם לבין עצמם, ומודעים לבעיה הזו, ומחפשים עוד כאלה, כדי שכשיגיע הזמן הנכון נוכל באמת להזיז משהו בעולם.
קריאה מומלצת: "מרד הנפילים" של אן רנד. מאוד מומלצת. ארוך כבד אבל משפר את מצב הרוח. תאמיני לי, קראתי אותו במעצר
תגובה מאת DuVash
התגובה נכתבה ביום ראשון, 8 יולי, 2007 בשעה 0:45
…הממ.. משום מה זה מוכר לי… קראתי אותו מתישהו אולי.?
לא יודעת, בפעם הבאה שיהיה לי זמן לשבת לקרוא ספר זה יהיה יום שמח
