Smoke'N'Pride 4.0

I do love it.. sitting like this in front of my computer. It’s the middle of the night, almost morning for some people… 4:32.
I'm not even close to being tired and guess what?
I have to wake up in 2 hours for a long long day from which I'll be back only at 22:00 tomorrow evening.

The horror…

I always have so much to say at these hours, so much I never do it, cuz its too much for me to even start organizing a way you might understand.
I just enjoy the peace, I smoke my joint preferably (Oh dark times, dry times..), and I let all thats in my mind run free..

So what now? What do you want to know?
I'm pissed off about most subjects I can think of now, and the others… well theres nothing wrong with them, they're just nice and calm.. reflections of all sorts.
Its fun too sometimes.

Ah well, I'll just say goodnight for now then, and leave you to it.
In the morning (soon enough!) everything will look better, brighter, and the only thing my mind will go back to being - How the hell do I get away from work today

Good night, and good morning

אח סוף סוף… יום חדש נפלא.

היום אני רוצה לספר לכם סיפור
סיפור על הילד הקטן והרשע, ועל חמישה מבוגרים שנלחמו ונלחמו בו
לא עד שניצחו (חלילה)
עד שהוא אפשר להם לנצח.

היה היה בית קפה קטן, עם מנהל קטן, אחראי משמרת, מלצריות, מנה"חים, וכל מיני כאלה. לבית הקפה הקטן שלנו היו
המון המון המון לקוחות. המון. כל מנהלי המשמרת עבדו קשה כדי לשמור על הסדר של המקום בין כל הלקוחות,
שכולם יהיו מרוצים, שיהיה להם כיף, שאולי אפילו ישכילו.
אבל למנהל משמרת אחד זה לא היה מספיק.
הרעיון שלו של סידור וניהול היה שונה מהרעיון של כל אחד אחר שם. כמה שהסבירו לו איך עושים
איך מדברים, ומה המטרה, זה לא עזר
הוא המשיך להעיף אנשים החוצה בגלל איך שהם התלבשו, או המבטא שהם דיברו בו.. כן זה היה מספיק.
מעבר לזה, היו הלקוחות הקבועים שהוא כבר עצבן, וכבר לא היו נחמדים אליו אחרי תקופה מסויימת
מה שגרם לו מאד מאד לכעוס ולהיעלב, כי הם לא רצו להיות חברים שלו.
אותם לקוחות סבלו מסנקציות שלטוניות קשות, החל משולחן מלוכלך ועד מלח בקפה, כאשר כל תלונה
שהעזו להשמיע נענתה בצעקות, כעס והזמנה חביבה למצוא לעצמם קפה נהדר אחר לשבת בו.

שאר האחמ"שים ראו את כל זה, אבל לא יכלו לעשות הרבה..
מה זה משנה? הם אמרו. הרי סך הכל הוא צריך לשמור על הקפה מסודר.. זה לא עד כדי כך משנה שהוא כזה ילד..
אבל כשהתלונות המשיכו לזרום, כל פעם ממקור אחר, וכל פעם מאותן סיבות הם התחילו לחשוד..
גם מנהל הקפה שמע על זה, גם מהלקוחות וגם מהאחמ"שים, אך כמו כולם גם לו היה אמון בילד "הקטן"
והוא לא רצה סתם לפטר אותו, הרי כל הסיבות שבגללן נשכר עדיין עמדו איתן.

בתור צעד ראשון הובא אחמ"ש חדש וצעיר לקפה, להיות בן טיפוחו של הילד. הילד לקח אותו תחת כנפו כמובן,
כי עדיין לא הכיר אותו, והחל לחנוך אותו.
עם הזמן האחמ"ש הצעיר התחיל לשים לב לדברים משונים בהתנהגותו של הילד (האחמ"ש הותיק כן?)
הוא שם לב להתפרצויות המשונות.. הוא שם לב להתנהגות הכללית.. הוא גם שם לב שהיחס של הילד אליו,
אל האחמ"ש הצעיר, פתאום השתנה לאחר שזה העז לאמר לו שהוא אינו מסכים איתו על משהו.
_____________________________________________________________________________________________________

לא מסכים איתו על משהו??? א י ת ו??? מה זאת אומרת, ובאיזה זכות?!
הרי הוא הותיק פה, הוא י-ו-ד-ע מה צריך להיות. לא יתכן שיבוא צעיר כזה ויחלוק על דעתו. לא יתכן שיראה דברים אחרת.. מה זו הרכיכות הזו? למה להרשות לאנשים להתנהג איך שבא להם אם אפשר לגרום להם להתנהג איך שאתה רוצה??

_____________________________________________________________________________________________________

כך הזמן עבר, האחמ"ש הצעיר סיים את החפיפה והחל לעבוד בקפה. השגשוג נמשך, בית הקפה פעל יומם וליל,
הלקוחות היו מאד מרוצים גם מהאחמ"ש החדש, ההנהלה היתה מרוצה והכל היה טוב.
חוץ מהאחמ"ש הותיק, הילד שסירב לגדול.
כאשר עלה רעיון אולי לפטר את הילד הוחלט בינתיים להזהיר אותו, ולראות אם הוא ישתפר בהמשך.
חוץ מזה שהרי הוא עוזב בקרוב.. אז למה להעכיר את האווירה, פשוט נחכה..
וזה קרה?

לא. חודשיים אחרי והאחמ"ש עדיין כאן.. מטיל מורא על כולם
הרי עכשיו הוא "ותיק" , מגה - אחמ"ש… נראה מי יעז לא להסכים..
לאחר זמן מה סוף סוף קרה מקרה. האחמ"ש ה"ותיק" קיבל תשובה שלילית על משהו ושוב איבד שליטה..
לא יתכן, הרי אמרנו, לקבל תשובה שלילית… מחבר עובד (סליחה, עמיתים נחותים) או מלקוח..
במיוחד לא גם וגם, ועוד באותו היום.
האחמ"ש כבר אמרנו?
זה היה כמובן האות שלו חיכו חברי ההנהלה.
מיד החל סבב התייעצויות שבסופו הוחלט שוב לברר את המקרה. או לנסות..
שיתוף פעולה לא היה אחד הצדדים החזקים של האחמ"ש הותיק הפצוע.. לא יקום ולא יהיה!
חוצפה שכזו, לקום עליו ככה, אחרי כל מה שעשה למען, וכל מה שעשה בשביל, וכמה שעבד, לא לא לא
מיד קם הוא ותקף בחזרה, בחרבות שלופות ובחזיתות מרובות, תוך התעלמות מוחלטת מההגיון.

בראות חברי ההנהלה את התנהגות הילד החליטו כי הגיעו מים עד נפש.,והוציאו אליו אגרת בה נאמר
- תודה, אבל לא תודה.
האחמ"ש קיבל גם את האגרת בכעס, כמצופה..ושלח בחזרה איגרת מטעמו המסבירה שממילא הרי
לא רצה להיות שם..
שחבל שכולם כלכך כפויי טובה, ילדותיים, ולא מבינים מה קורה מסביבם, ושמעתה לא יהיה כאן יותר..

חברי ההנהלה שמחו ונשמו לרווחה
ואז באה שלווה על הארץ…

….האמנם?
אין לדעת… טרול תמיד נשאר טרול..

הרבה זמן לא כתבתי..
החיים מעצבנים מדי.. בשבילי. כל יום מחדש אני מוצאת את עצמי בשיא לחץ דם חדש.
כל יום מחדש זה מתחיל עם החדשות, ממשיך עם הכביש, מגיע לשיאו בעבודה… ואז בתקווה בבית הוא נרגע..
לפעמים בבית הוא פשוט מכפיל את עצמו.
הלחץ דם שלי.

כנראה שאני לא צריכה לתת לדברים האלה לעצבן אותי.. הרי רק לי זה עושה רע.
קצב לא יודע כמה אני עצבנית עליו, ומה דעתי עליו, ועל אולמרט שממנה את רמון חזרה לכנסת..
ורמון..! החצוף, שלא מוכן לחזור לממשלה אלא אם כן הוא יהיה שר אוצר..
לא ידעתי שהרשעה במעשה מגונה מזכה אותך בתיק בממשלה.. ועוד כזה תיק.
אולי גם אני צריכה להתחיל לאנוס אנשים. זה יהיה שינוי מרענן, כרגע זה מרגיש בדיוק להיפך.

גם האישה שנוסעת על 70 בשמאלי כי עוד 3 צמתים היא צריכה לפנות שמאלה לא שומעת מה אני חושבת עליה
גם הנהג שחושב שהכביש שלו, אז מה זאת אומרת שמישהו יהבהב לו מאחורה..?
אף אחד מהם לא יעצור לידי לדקה כדי שאני אסביר לו איך נוהגים, מה זו תרבות נהיגה.. מה שאומר שאף אחד מהם לא ישנה את ההתנהגות הזו. וכמוהם עוד חצי ממי שנמצא על הכביש. השאר הם משאיות ומוניות, לא נדבר על זה.

גם בעבודה, הכל אותו הדבר.. אבל מצד שני זו עבודה בתמיכה, טפשי לצפות שהם יהיו גאוני הדור (למרות שהמינימום של - אם אתה לא יודע לקרוא אנגלית לפחות אל תקח מחשב כף יד!!!! - לא הכי מובן להם גם).

כל העצבים האלה עוברים לי בשניות. ברגע שיצאתי מהאוטו לעבוד אני כבר לא עצבנית על הנהגים, ברגע שיצאתי מהעבודה אני כבר לא עצבנית על הלקוחות או על החברה (במקרה והייתי).
העצבים היחידים שנשארים לי יום אחרי יום, ולא עוברים בקלות שכזו הם עצבים של הבית..

וכרגע זה סוג העצבים שלי. כרגע לא אכפת לי מאף אחד בעולם, כולל כולם. באמת.
כרגע יש לי מבט בעיניים שאף אחד לא רוצה לפגוש, ושחברים טובים שלי תמיד מזכירים לי "לכבות" כשזה קורה בציבור.
והכי הכי גרוע, שמרוב שהמוח טוחן את כל השטויות האלה כמעט תמיד תהיה לי מיגרנה יום אחרי (כמו היום..)
כמעט תמיד אני לא אוכל לישון כמעט, ותמיד תמיד אני אשכח על מה בדיוק כעסתי, ואיך בדיוק הכל היה מנוסח לי בראש בדיוק ברגע שבו אני אנסה לנסח את זה במילים.

אז בוקר טוב עולם, תודה רבה. אם אלוהים במקרה בטעות כן קיים, והוא לידך, תודה לו בבקשה על יצירת "העם הנבחר"
ותגיד לו, אם אפשר, שיעשה איזה עדכון גירסה או משהו כי רובנו כאן תקועים כקופים עדיין, הגיע הזמן לשדרג לגירסת בני אדם.

"..אל תדאג, אתה ישר… זה כל העולם שעקום…"

אה, ויום עצמאות שמח לאח הגדול ארה"ב.